החלטה בתיק רע"פ 3928/13

1.        לפניי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית הדין הצבאי לערעורים מיום 1.5.2013, בגדרו התקבל באופן חלקי ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית הדין הצבאי המחוזי (צפון) מיום 27.11.2012.

2.        בבית הדין הצבאי המחוזי, הערכאה הראשונה הדנה בעניינו של המבקש, הורשע המבקש ביום 26.6.2012, על סמך הודאתו, בעבירות שונות לפי חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין). מדובר בעבירות שוד בנסיבות מחמירות; הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו; ניסיון שוד בנסיבות מחמירות; סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה; ושימוש ברכב ללא רשות. כן הורשע המבקש בעבירות לפי פקודת התעבורה, התשכ"א-1961. בגזר הדין חילק בית הדין המחוזי את העבירות השונות לשני "אירועים" מרכזיים, בהתאם למהות המעשים, ומקום ועיתוי ביצועם. אשר ל"אירוע" הראשון, שהתרחש ביום 2.3.2012, קבע בית הדין הצבאי כי מתחם העונש ההולם בנסיבות העניין הוא בין שתי שנות מאסר לשש שנות מאסר לריצוי בפועל. ביחס ל"אירוע" השני והחמור יותר, שהתרחש ביום 9.3.2012, קבע בית הדין כי מתחם העונש ההולם בנסיבות העניין נע בין שש שנות מאסר ל-11 שנות מאסר לריצוי בפועל.

           בקובעו את מתחמי העונש ההולם בשני האירועים, פירט בית הדין המחוזי בהרחבה את שיקוליו ואת עובדות המקרה. בתוך כך, ציין בית הדין כי המבקש פגע ב"רמה גבוהה מאוד" בערכים חברתיים מוגנים, וכי נסיבות האירועים מלמדות אף הן כי מדובר בפרשה חמורה. בנוסף, הביא בית הדין המחוזי שורה ארוכה של מקרים באמצעותם בחן את מדיניות הענישה הראויה והנוהגת בעבירות מן הסוג שביצע המבקש ובנסיבות בהן בוצעו העבירות. לאחר שקבע את מתחמי העונש ההולם, פנה בית הדין המחוזי להשית את העונשים במקרה הנדון. בית הדין בחר לקבוע עונש אחד כולל לשני האירועים, ולא להטיל עונש על כל אירוע בנפרד, תוך הסתכלות כוללת על מסכת המעשים שביצע המבקש ועל נסיבות הקשורות למבקש ומשפחתו. בהתאם לכך, הכריע בית הדין המחוזי כי ראוי לגזור על המבקש "עונש מאסר לריצוי בפועל למשך שנים ארוכות, באופן כזה שיהלום את חומרת מעשיו החוזרים". לבסוף הוחלט להטיל על המבקש עונש של 11 שנות מאסר לריצוי בפועל, פסילה מקבלת רישיון נהיגה לתקופה בת שלוש שנים (אשר תחל להימנות בתום ריצוי עונש המאסר), וכן עונשי מאסר על-תנאי.

           יוער, כי במסגרת גזר הדין ציין בית הדין המחוזי כי תיקון 113 לחוק העונשין (להלן - תיקון 113), אשר נועד להבנות את שיקול הדעת השיפוטי בענישה, אינו חל על בתי הדין הצבאיים. יחד עם זאת, ציין בית הדין המחוזי כי בתי הדין הצבאיים נוהגים לאור התיקון, ולכן התייחס בגזר דינו להוראות תיקון 113.

3.        על גזר דינו של בית הדין המחוזי ערער המבקש לבית הדין הצבאי לערעורים. הערעור נסב על רכיב המאסר בפועל בלבד. בערעור טען המבקש כי שני האירועים מהווים למעשה מכלול אחד, וכי העונש שהוטל בגינם חורג באופן קיצוני מגדרי הענישה המקובלת במקרים כגון המקרה שלפנינו. עוד נטען כי בית הדין המחוזי לא נתן משקל מספיק לנסיבות המקלות בעניינו של המבקש, וביניהן הודאתו, החרטה שהביע וגילו הצעיר.

           בית הדין לערעורים עמד על החשיבות הרבה בענישה מחמירה בעבירות שוד, בפרט כשהן מלוות בשימוש באלימות. בנוסף, דחה בית הדין לערעורים את טענת המבקש לפיה מדובר במכלול אחד של מעשים, וקבע כי מדובר בסדרת מעשים נפרדים, המצדיקים ענישה שתבטא את חומרתם ואת "עזות המצח שהופגנה בעשייתם החוזרת". בהתאם לכך, קבע אף בית הדין לערעורים, כמו בית הדין המחוזי, כי למעשה מדובר בשני אירועים, שלכל אחד מהם יש לקבוע מתחם ענישה נפרד. בית הדין לערעורים קבע כי העונש הכולל שהטיל בית הדין המחוזי נתן ביטוי לשני האירועים, ודחה את טענות המבקש באשר למתחם העונש שנקבע לאירוע השני. אשר לגובה העונש הכולל, קבע בית הדין לערעורים כי היה על בית הדין המחוזי ליתן משקל רב יותר לפוטנציאל השיקום של המבקש, אשר נלמד בין השאר מהחרטה והצער שהביע, ומהעובדה שהוא בן למשפחה נורמטיבית ותומכת. על יסוד האמור לעיל, קבע בית הדין לערעורים בדעת רוב כי עונש המאסר בפועל יועמד על 10 שנים. שופט המיעוט סבר כי שיקול השיקום מצדיק הקלה רבה יותר בעונשו של המבקש, וסבר כי יש להעמיד את עונש המאסר בפועל של המבקש על תשע שנות מאסר.

4.        על פסק דינו של בית הדין הצבאי לערעורים הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי. בבקשתו טוען המבקש כי עניינו מעורר שאלה משפטית אשר ראוי שתידון בגלגול שלישי. לשיטת המבקש, ההנמקה שניתנה בגזרי הדין אינה מתיישבת עם הוראת סעיף 40יד לחוק העונשין, אשר נחקק במסגרת תיקון 113. סעיף 40יד האמור קובע כי על בית המשפט (או בית הדין בענייננו) לנמק ולפרט, בין השאר, את "הדרך שבה גזר את דינו של הנאשם לאחר הרשעה בכמה עבירות המהוות כמה אירועים". המבקש סבור כי נוכח העובדה שתיקון 113 הוא תיקון חדש, על בית משפט זה להתוות את הפרמטרים של חובת ההנמקה במקרים בהם נקבע עונש כולל למספר אירועים. יצוין, כי אף המבקש עצמו מציין בבקשה כי תיקון 113 אינו חל במפורש על בתי הדין הצבאיים, אולם מטעים כי בתי הדין נוהגים בפועל לאור התיקון. בנוסף, טוען הוא כי העונש שנקבע לו חורג באופן משמעותי ממתחם הענישה הראוי, ובתוך כך טוען כי שתי הערכאות דלמטה לא נתנו משקל ראוי לשיקול השיקום.

5.        דין בקשת רשות הערעור להידחות. סעיף 440ט(ב) לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955, קובע כי "לא תינתן רשות לערער [לבית המשפט העליון] אלא בשאלה משפטית שיש בה חשיבות, קשיות או חידוש". קריטריונים אלה דומים במידה רבה לאמות המידה שנקבעו למתן רשות ערעור בגלגול שלישי. אמות מידה אלו נקבעו ביחס לבקשות רשות ערעור במשפט האזרחי (ראו, בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) 123 (1982)). אולם, בפסיקה מאוחרת אומצו גם ביחס לבקשות רשות ערעור בהליכים פליליים, ובפרט בהליכי רשות ערעור על בתי הדין הצבאיים (רע"פ 25/87 הבר נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד מב (1) 45 (1987); רע"פ 7975/07 יצחק נ' מדינת ישראל (28.10.2007); רע"פ 5765/12 טל נ' מדינת ישראל (12.8.2012); רע"פ 1190/13 מזרחי נ' מדינת ישראל (24.2.2013)). במילים אחרות, רשות ערעור תינתן "מקום בו מתעוררת שאלה ייחודית, בעלת חשיבות חוקתית, ציבורית או משפטית אחרת" (רע"פ 2815/07 מלול נ' התובע הצבאי הראשי(29.7.2007)). עוד נקבע כי האפשרות שקיימת טעות בפסק הדין אינה מצדיקה מתן רשות ערעור, אלא המבקש נדרש להצביע על פגם המחייב "תיקון נורמטיבי" (ראו, רע"פ 1275/06 התובע הצבאי הראשי נ' קוזין (22.2.2006)).

           במקרה שלפנינו, המבקש לא הצביע על שאלה המצדיקה רשות ערעור. המבקש סבור שהאופן בו נימקו בתי הדין הצבאיים את גזרי הדין אינו עולה בקנה אחד עם הוראות סעיף 40יד לחוק העונשין, וכי הדבר מצדיק היעתרות לבקשתו. ראשית, תיקון 113, שבגדרו נחקק גם סעיף 40יד, כלל אינו חל על עניינו של המבקש. אף אם נתעלם משאלת תחולת התיקון על בתי הדין הצבאיים (אשר המבקש עצמו היה ער לה וציין אותה בבקשתו), הרי שבהוראת התחולה של תיקון 113 נקבע כי התיקון יחול על הליכים ש"ביום התחילה טרם ניתנה בהם הכרעת דין". תחילתו של תיקון 113 נקבעה ליום 10.7.2012, שישה חודשים לאחר יום פרסום התיקון ברשומות. הכרעת הדין בעניינו של המבקש ניתנה ביום 26.6.2012, כלומר לפני כניסתו של התיקון לתוקף. על כן, אף לו הייתה עולה במקרה הנדון שאלה משפטית, המקרה הנדון הוא לא המקרה המתאים לבירור השאלה. שנית, איני סבור כי האופן בו נימקו בתי הדין את גזר הדין במקרה הקונקרטי מהווה בסיס למתן רשות ערעור. המבקש לא הצביע על חשיבותה של השאלה או על הקושי שמעורר סעיף 40יד האמור. כל שטוען המבקש, למעשה, הוא כי בתי הדין שגו ביישום הסעיף, וכפי שצוין לעיל, טעויות מסוג זה אינן מצדיקות מתן רשות ערעור. למעלה מן הצורך יצוין, כי אף לגופם של דברים סבורני שטענת המבקש אינה עומדת. במקרה הנדון, שתי הערכאות עמדו, בפירוט רב, על דרך גזירת דינו של המבקש. גם מטעם זה, המקרה הנדון אינו המקרה המתאים לבירור השאלה שמעורר המבקש. לסיום יוער, כי אף לו הייתה במקרה הנדון טעות ביישום סעיף 40יד, ספק רב אם היה בכך כדי לשנות את תוצאת המשפט (על הקביעה לפיה לא תינתן רשות ערעור אם לא יהא בה כדי להשפיע על התוצאה, ראו למשל רע"פ 7939/08 עזרי נ' מדינת ישראל (23.12.2008); רע"פ 1825/09 ביתן נ' מדינת ישראל (11.6.2009)).

           אשר לטענותיו האחרות של המבקש, לפיהן לא ייחסו בתי הדין משקל מספיק לאינטרס השיקום: מובן כי טענות אלה אינן מהוות בסיס למתן רשות ערעור בגלגול שלישי, שכן הן מעוררות שאלות התלויות בעובדות המקרה הפרטני של המבקש. מכל מקום, מגזרי הדין עולה כי שתי הערכאות, ובפרט בית הדין לערעורים, שקלו בכובד ראש את נסיבותיו האישיות של המבקש ואת שיקול השיקום.

6.        בקשת רשות הערעור נדחית אפוא, בלא שנדרשה תשובה.

           ניתנה היום, א' בתמוז התשע"ג (9.6.2013).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. דז

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: